פסטיבל הסרטים ART זכה להכרה ב מורשת הרוח מאת נאסים סוהילי.

המהדורה השנייה של פסטיבל הסרטים ART הכירה ב מורשת הרוח עבודתו של נאסים סוהיילי מתעלה על גבול השפה הקולנועית: סרט תיעודי שהופך זיכרון לפעולה פוליטית ויופי לגינוי. הסרט האיראני, שזכה בגלריה הלאומית לאמנות מודרנית ועכשווית ברומא, משתמש בתמונת טחנות הרוח של נשטיפאן כדי להמחיש את שורשיה של מיומנות אומנותית עתיקה ואת ההזנחה השיטתית של המורשת התרבותית.

מחווה לידע נשכח

ממוקם במדבר המזרחי של איראן, מורשת הרוח עוקב אחר חייו היומיומיים של מוחמד ואלי גנדאמי, הטוחן האחרון שנותר, שומר על הטכניקות העתיקות לבנייה ותיקון טחנות רוח מסורתיות. מאבנים שחוקות ועד להבים מאתגרי רוח, הבמאי נאסים סוהיילי בונה דיוקן אינטימי אך אוניברסלי: דיוקן של אומן שאינו רק עד, אלא התגלמות חיה של תרבות המאוימת על ידי הזנחה מוסדית.

הסרט משלב סרט דוקומנטרי ואתנוגרפי, והופך "ידע מקצועי" לזיכרון קולקטיבי. הצילום מדגיש את הניגודים בין שמי המדבר לחומר בצורת רוח, בעוד העריכה מדגישה את הקצב האיטי והמדיטטיבי של עבודת כפיים. כל פריים הופך לפעולה של התנגדות כנגד השכחה, ​​כל דממה לסיפור שהרוח עצמה כאילו לוחשת.

ה-TAFF וכבודו של סרט תיעודי אמנותי

בשתי מהדורות בלבד, פסטיבל הסרטים ART ביסס את עצמו כאחד המקומות האיטלקיים הבודדים המכירים בסרטים דוקומנטריים אמנותיים כשפה אוטונומית, המסוגלת למקם את עצמה במרכז הדיון התרבותי העכשווי. בעוד שבאיטליה ז'אנר זה ממשיך להיות מודחק לשוליים על ידי הפצת המיינסטרים, הפסטיבל פותח דרך נחוצה, ומחזיר את הכבוד לקולנוע המשלב מחקר חזותי, סיפור סיפורים וחשיבה ביקורתית.

כפי שהדגישה רנטה כריסטינה מצאנטיני, מנהלת GNAMC, "סרטים דוקומנטריים יכולים להנגיש נושאים מורכבים, לפתוח את האמנות לקהל רחב יותר ולעלות על הרעיון של שפה אליטיסטית". הרהור זה מהדהד גם על ידי פבריציו זאפי, מנהל Rai Cultura: "כל יצירה מייצגת את זיכרון המדינה ודמיון קולקטיבי".

היעדרותו של הבמאי מטקס הענקת הפרסים, שהוחלפה במסר וידאו שנשלח מטהראן, הדגישה עוד יותר את המרחק הגיאוגרפי והתרבותי שהפסטיבל גישר עליו באמצעות שפת הדימויים האוניברסלית. כפי שציין גואידו טלריקו, מו"ל ומנהל Inside Art: "אנחנו צריכים לדבר על כל המלחמות, אפילו על הנשכחות".

גְמוּל מורשת הרוח כיום, פירוש הדבר הוא מתן קול לקולנוע של חברה הנאבקת לשמר את זיכרונה וזהותה. בתקופה שבה איראן נמצאת במרכז מתחים גיאופוליטיים, הכרה בסרט תיעודי המגנה את המורשת התרבותית שקולה לאישור שזיכרון הוא אחריות קולקטיבית, במיוחד כאשר הוא מסתכן במחיקה.

מורשת הרוח הוא משתלב בנוף כסמל לדחיפות כפולה: שימור מורשת שברירית המאוימת על ידי הזנחה, ומתן קול לתרבויות הנאבקות להישמע. הסרט מזכיר לנו שמורשת אינה מורכבת רק מאנדרטאות, אלא מידיים שמעצבים, מתקנות ומעבירות. כי מה שחשוב הוא לא רק התבוננות ביופיו של העבר, אלא לא לאבד את אלה שעדיין יודעים איך לחיות בו.